אישה עומדת במעגל ומביטה סביבה- חפצים, כביסה, קירות, בני הבית. האם המעגל הוא מעגל של קרבה ושייכות או מעגל שמפריד בין עולמה הפנימי לבין הבית המקיף אותה? השאלה מהדהדת בתערוכה ונשארת פתוחה, מצביעה על שייכות לצד נפרדות, על חיים אורגניים לצד פירוק, על מרחק וקרבה המשמשים בערבוביה. הצופים מוזמנים לשוטט בתוך המרחב הביתי שמניחות שתי האמניות, שנדמה כי הוא נמצא ממש כאן ועכשיו אך גם פותח פתחים למרחבים אחרים המתקיימים במקום אחר או בדמיון ובמחשבה.
הציורים של יעל דרייזין רבו עשויים שכבות וכתמים, ברבים מן הציורים שוכנת מתחת לדימוי שכבת צבע קודמת בגוונים שונים של אדום המבצבצת בין הפרטים ובין הנחות הצבע. האדמומיות, קושרת בין הציורים השונים, ויוצרת תחושת ידיעה סמויה שמדובר באבריו השונים של גוף ציורי אחד, חם, חי, לעיתים מדמם.
התחושה שהכתמים והפרטים מתלכדים ליחידה אחת רוטטת, מתעצמת גם על ידי הקומפוזיציות שמפרקות סצנה אחת למספר בדי ציור. לעיתים ניכרים הבדלים בין המקטעים השונים המגלים כי האמנית נאמנה להתבוננות, ומושפעת מהבדלי השעות, האור ונקודות המבט המשתנות.
החלוקות המפתיעות מאפשרות התבוננות רגישה יותר על היחסים בין המרכיבים והפרטים השונים בציור, ומגלות כי רגשות סותרים נוכחים בתוך אותה סצנה. נדמה כי הקטיעה והמעבר לבד ציור אחר כמו משחררת מתוך התת מודע הציורי את הפער בין מה שעל פני השטח לבין מה שרוחש מתחתיו.
החירות לכלול בתוך אותה קומפוזיציה נקודות מבט שונות מאתגרת את מבט הצופה, ומחייבת לשהות ולפענח, מה קרוב ומה רחוק, מי מתבונן במה, ומייצרת, כמו בתרגיל פסיכודרמה, אפשרות להסתכל על אותה סיטואציה בעיניים אחרות, כילד, כאם, כחפץ, כבית.
מיצב הסאונד "הפלא ופרא" של ענבל דקל גולדברג מביא אל הגלריה סלון ביתי שבמפתיע מגיח מתוכו הטבע. הצופים מוזמנים לשבת ולהאזין להרהורים כמוסים, לא מנומסים, להאזין לגליה העדינים של רעידת אדמה יומיומית, לגלות כי לעיתים הבית הוא מקלט בה במידה שהוא שדה קרב. קטעי הסאונד מהולים בקולות מוכרים של פנים וחוץ, קולות משפחה, מכשירי חשמל, רוח נושבת וחיות בר, מלחימים את הפראי והמבויית, את הטבעי והמבויים, את המקום המכיל, מטפל ומגונן, עם שליפת הציפורניים ועם היללה הקוראת ליער.
בישיבה בסלון העין נמשכת להתבונן בציורים התלויים על הקירות כאילו היה זה בית מגורים. ונדמה כי רהיטי הסלון כמו התגשמו מתוך הדו מימד אל החלל, כך שנוצר תעתוע שמחבר מיצב, ציור וחלום, עד שנדמה כי בשבתנו על הספה והנה אנו דמות בציור.
התערוכה מאפשרת התבוננות במתרחש בין החיים ליצירה כשהסטודיו ממוקם בבית. שתי האמניות יוצרות בסטודיו הביתי, ממנו ניתן לשמוע את משחק הילדים, את שואב האבק, את הסיר על הכיריים, וגם את ציוץ הציפורים וזמזום החרקים בצמחיה שבחצר. הסטודיו, שלרוב משמש כטריטוריה אישית וחופשית מאד, מתערבב עם המרחב הביתי ועם התפקידים ומערכות היחסים שהוא מייצר.
שתי האמניות מביטות אל המעגל הביתי ובוחנות באומץ ובכישרון את האהבה והמסירות, את המטלות והעול, את התפקודיות שלעיתים מפריעה לנוכחות הפשוטה, את הפער שבין תפקיד המבוגרת האחראית על ילדיה, לבין הילדה הפנימית שרוצה להסתובב פראית, חופשיה ויוצרת. בשיר הילדים המוכר, "אני עומדת במעגל" מופיעה גם הזמנה לקשר, אני מושיטה את ידי לחברה שלי ובואי לרקוד איתי, מעגל ריקוד של אחוות נשים או אימהות. בתערוכה נוצר רגע של הושטת יד אמנותית בין מדיום למדיום, בין נקודות מבט ובין רגש לסוד.
המעגל מסתובב ומשתנה, בין אם זהו מעגל החיים, מעגל סגור שמבדיל ביני לבין השאר, או היכולת האמיצה להשתמש במעגל כמרחב מיסטי עוצמתי שאפשר לעמוד בתוכו, כמו מכשפה, כמו חוני המעגל, ולבקש גשם, הגשמה, פרי בטן, אהבה ושלום.
